דרשה לפרשת פקודי 

שבת 16/3/2024

״אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד…״ (שמות ל״ח: כ״א). מה המשמעות של המילה פיקודי? הרב מרדכי ליינר מאיז’ביץ דורש: ״בפרשת ויקהל כתיב ״מעשה הארון״, וכאן בפרשת פקודי כתיב ״ויתן את העדות אל הארון״. בפרשת ויקהל כתיב ״מעשה השלחן״ ובפקודי כתיב ״ויערך עליו ערך לחם״. בפרשת ויקהל כתיב ״מעשה המנורה״ ובפקודי כתיב ״ויעל הנרות״. בפרשת ויקהל כתיב ״כיור״ וכאן כתיב ״ויתן שמה מים לרחצה״. זה הוא לשון ״פקודי״ שנתמלא מה שנפקד ונחסר באלו הכלים שנחשבו. כלומר שבפרשת ויקהל נבנו הכלים ובפרשת פקודי הכלים מתמלאים כל אחד בתוכן המתאים לו על פי יעודו. פקודי, על פי האז’ביצר, משמעו הוא ״חסרון״ מהמילה נפקד או נפקדות – כמו למשל חייל שעזב את גדודו.

איפה עוד מוזכר ״חיסרון״ במסורת היהודית? ב״ברכה אחרונה״ כלומר הברכה שאומרים לאחר אכילת ארוחה שלא כוללת לחם נאמר: ״ב’א’ה’א’מ’ה בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי, ברוך חי העולמים״. הברכה מלמדת אותנו שהעולם והנפשות שבו נבראו עם חיסרון מובנה בכוונה תחילה – כלומר עם פיקודי. לכן כמו כלי המשכן שיצרו בצלאל ואהליאב גם האדם עצמו נברא עם חיסרון שצריך למלאו. למשל: מזון, שתיה, אויר לנשימה, אהבה לנשמה, ידע להשכלה, וכו’. וכך גם נבראו כל היצורים החיים בטבע על צרכיהם השונים. כלנו מכירים את המושג שרשרת המזון וכלנו נמצאים איפשהו על השרשרת.

אם כך מה מלמדים חז״ל על מילוי החסרון? התלמוד מלמד (ברכות נא): ״…עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ על כוֹס (יין) שֶׁל בְּרָכָה: טָעוּן הַדָּחָה וּשְׁטִיפָה. חַי וּמָלֵא…וכו’״. וכן ״כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים, אינו בכלל ברכה.  (ערובין ס"ה). מאמרי שפר אלה של חז״ל הם המקור של המנהג בטקס ההבדלה, אצל אשכנזים, שממלאים כוס יין לברכה מעל גדותיו, שישפך כסימן לברכה וכסימן לשבוע טוב.  כלומר, זהו סמל לכך שאפילו שהחיים מלאים בחסרון מלכתחילה, עלינו בני האדם למלא את החסרון עם תוספת כדי למלא את יעודינו כמשלימים של יצירות הבורא.

בואו נחזור למשכן. כלי המשכן השונים: הארון, השולחן, המנורה, הכיור הם סמל לחסרונות בעולם שאנו נועדנו למלא. אבל מה עוד עומד מול עינינו כסמל כללי לאותו העניין? מה עוד בפרשתינו דורש מילוי מאוד מסוים? המשכן עצמו! בדיוק כמו כוס יין של  הבדלה המשכן צריך להתמלא לחלוטין. אבל להתמלא במה?

אנו קוראים בסוף הפרשה (פרק מ: פסוקים לד, לה): ״וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְי מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃ וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְי מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃״. המשכן נועד להתמלא בשכינה או ״כבוד יי״. כלומר שיש דברים שבקדושה שאותם לא נועדנו למלאת אלא דוקא מהם נועדנו להתמלאת, כמו המשכן או אנחנו עצמינו.כמו שכתוב בבראשית ב’ ז’ ״וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃״. השכינה ממלאת אותנו כמו שהיא מלאה את המשכן.

.

מה אנחנו לומדים ממחרוזת הדוגמאות הנ״ל של חסרון ומילוי – החל משם הפרשה ״פקודי״, דרך ברכה אחרונה לסיום האכילה, דרך ברכת היין של הבדלה, וכלה בחנוכת המשכן ומילויו על ידי השכינה? בואו נחשוב… איזה מוסר השכל אפשר להפיק המועיל לחיינו העכשוויים גם הפרטיים וגם הלאומיים? יש אין סוף תחומים בחיים גם החומריים וגם הרוחניים הדורשים מילוי החסרון, מהזנת הגוף, לזוגיות, ללמידה והשכלה כללית, ללמוד תורה, ובזמן של מלחמה וחטופים החזרת החטופים להשלמת החסרון שמכאיב על משפחותיהם ועל כולנו.

הגיבתרון שרו שיר שהוא גם ריקוד עם מפורסם ואחד משירי החלוצים הראשונים. ״מלאו אסמינו בר יקבינו יין, בתינו הומים הומים בתינוקות…״ השיר נכתב ב1932 ע״י פנחס לנדר והולחן ע״י דוד זהבי.

אכן, שנזכה כולנו לאסמים מלאים בחיי החומר. עכשיו לפני פורים אפשר גם לאחל אחד לשני שנזכה למלאי מבורך של יין משקאות ומיוחד לשימחת הלב שהם מביאים. שנזכה לנחת רוח ואהבה בלב מהילדים והנכדים מחיי משפחה וקהילה עשירים ואוהבים. שנזכה להחזרת החטופים. שלא נדע יותר נפקדות, וחסרון. אמן!

שׁבת שלום