שהמתייוונים הצילו את ישראל

המונח מתייוונים מופיע לראשונה בתקופה ההלניסטית, כאשר יהודה הייתה פרובינציה של האימפריות ההלניסטיות. כוונת המושג, היה לגנות את אותם יהודים שנחשבו לא מספיק אדוקים ומחויבים ליהדות. הם היו המקבילה של התקופה ההלניסטית ליהודים חילוניים של זמננו, יהודים שרצו להיות חלק מהעולם ההלניסטי שבו הם חיו, מבלי לנטוש את תרבותם ומסורתם.

בעידן המודרני הכוונה ליהודים חילונים מתבוללים, אלה שנתניהו עצמו תיאר כמי "ששכחו שהם יהודים". פוליטיקאים אחרים מהימין, כגון שמחה רוטמן, דודי אמסלם ושלמה קרחי, היו ההרבה יותר חריפים, עם התבטאויות שכוללות משפטים כגון "אין מקום בישראל ליהודים חילונים, שכן עצם נוכחותם בישראל מעכבת את בואו של המשיח, ולכן הם עוכרי ישראל.

פורים הוא הזדמנות טובה להזכיר לאלו המגדפים ומקללים אותנו שלא הם, אלא אנחנו אלו שהצילו את האומה ברוב שעותיה הקשות, כולל פורים.

מרדכי ואסתר, שני גיבורי פורים, היו שניהם מה שיקראו היום מתייוונים. שניהם אימצו שמות פרסיים לא יהודיים. מרדכי נגזר ממורדוך, האל הראשי של הדת הזורואסטרית שהייתה הדת הכי נפוצה בפרס שלפני התקופה המוסלמית. אסתר נגזר מאשתר, הגלגול הפרסי של עשתורת, שהייתה אלת הפריון ברחבי מסופוטמיה והלבנט.

שניהם השתייכו לאותו ציבור יהודי לא קטן, שרצה להיות חלק מהחברה הפרסית בה חיו, מבלי לנטוש את מורשתם ומסורתם. הם, ולא יהודים אדוקים ומסוגרים היו אלה שהיו שם שעת מבחן קשה וגורלי כדי להציל את העם מקטסטרופה.

הגיבור של פסח בהחלט לא היה עברי/ישראלי שומר מצוות (המונחים יהודי ויהדות יתפתחו רק 1,500 שנה לפחות אחרי שהוא חי). אני כמובן מתכוון למשה.

רוב ההיסטוריונים היום סבורים שמשה כנראה אפילו לא היה עברי, אלא מצרי. משה הוא שם מצרי, או ליתר דיוק חצי שם. מסה, הלא הוא משה או מסאס, שמשמעותו הינה בן של, היה תוספת של שמות של נסיכים בלבד. זו הייתה סיומת ששמורה אך ורק לבני המלוכה, שלעתים קרובות קראו לנסיכים שלהם לבן של כל אלוהים שהם רוצים. רעמסס הוא בנו של רע, אלא השמש. תותמוזס הוא בנו של תות, אל מצרי אחר.

בתקופת שלטון השושלת ה-18 (1550 – 1292 לפנה"ס), עברה מצרים מהפכה דתית. במקום הרבי אלים, הפך אל השמש, ששמו הוחלף מרע לאטון, לאל העליון. לא ברור אם זה התרחש באופן עצמאי, או כתוצאה מחשיפה מצרית לדת ההנותאיסטית העברית המבוססת על יהוה. מה שברור מראיות לשוניות הוא ששבט לוי (שממנו היה כביכול משה) היה מאוד מעורה בחברה המצרית בתקופה זו, רבים משמות המנהיגים שלה הם חמיים, לא שמיים (פנחס, אהרון, משה, מרים, אם למנות רק כמה).

כ-50 שנה לאחר מכן, הודחה אותה שושלת ע"י השושלת ה 19, שביטלה את הרפורמה הדתית הזאת, והחזירה עטרה ליושנה. אחד הדברים הראשונים שהשושלת החדשה עשתה היה לחסל כל נסיך מהשושלת ה-18. הסברה הרווחת היום היא שמשה, ששמו היה אמור להיות אתון–מסס או מוזס, הנסיך היחידי מהשושלת הקודמת ששרד את הטבח, הוברח למקום מסתור אצל הלויים. כדי להסתיר את זהותו, הוא הפך רק למשה.

בשלב מסוים, כאשר זה נחשב בטוח, הוא הוחזר לארמון מלוכה, כבן של אחת מאחיותיו או אחייניותיו של הפרעה המכהן, שם רכש מיומנויות צבאיות ומנהיגותיות. בשלב מסוים זהותו כנראה נחשפה, והוא נאלץ לברוח. בשלב זה הוא מחליט להתכחש לעמו, ולהעמיד את כישוריו לרשות אותם עבדים ששיוועו למנהיג שיוביל אותם. השאר זה היסטוריה.

כ2,500 שנה יותר מאוחר, זה יהיה שוב יהודים חילונים, מתבוללים, מתייוונים כמו הרצל, בן גוריון, ז'בוטינסקי ואחרים, מנהיגי התנועה הציונית, שהייתה תנועה לאומית–חילונית ברוח המאה ה-19 שיובילו את העם לחירות לאומית מחודשת בכך שהובילו אותו לחצות את הסמבטיון בשבת, כי הבינו שרק כך יש סיכוי להגשים את החזון הציוני, ולהפוך אותו למציאות.

בעוד שלרוב היהודים המתייוונים היו אלה שידעו להציל את העם, האסונות כהי קשות שלנו נפלו עלינו תחת מנהיגים קנאים כגון בר גיורא, בר כוכבא, רבי עקיבא, שבתאי צבי וכו'.

טוב וראוי לזכור עובדה זאת דווקא בתקופה הנוכחית, שממשלה "ימין על מלא", הממשלה הקנאית ביותר שקמה למדינה לכל אורך שנות קיומה, הובילה אותנו לאסון הכי גדול שלנו מאז קום המדינה.