פרשת יתרו- דרשה מפי יו”ר הקהילה יוני אריאל

פרשה זאת הינה אחת המרכזיות בתנ“ך, בגלל שהיא כוללת את עשרת הדיברות, שהן אחד העוגנים המשפטיים והמוסריים לא רק של העם היהודי, אלא של האנושות.

החלטתי לא לדבר עליהן, אלא על שני היבטים אחרים של הפרשה, אחת במישור הפרקטי, אחד רוחני.

אתחיל עם ההיבט המעשי. הדבר הכי חשוב שהפרשה הזאת מלמדת אותנו זה שאף אחד לא יכול לעשות הכל לבד, והתנאי להצלחה זה עבודת צוות.

לכן, שיתרו ראה כיצד משה עושה הכל לבד, גם מנהיג רוחני, גם מנהיג פוליטי, וגם שופט, הוא אומר לו שכך זה לא יכול להמשיך. “וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו:  לֹא–טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל—גַּם–אַתָּה, גַּם–הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ:  כִּי–כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא–תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.”

הוא מציע לו לאתר אנשים בעלי פוטנציאל, ללמד אותם ואחר כך להתחיל להאציל עליהם חלק מסמכויותיו, כי שהוא יוכל להתרכז רק בדברים הגדולים, מבלי שיצטרך לרדת לפרטים של כל מקרה ומקרה.

משה מבין שמדובר בעצה חכמה, ואכן ממנה שופטים שישפטו במקומו את רוב המקרים, כאשר הוא יצטרך לטפל בעצמו רק בסוגיות מרכזיות וקשות במיוחד.

זה נכון בכל מקום ובכל זמן, מימי קדם ועד היום. אי אפשר לבד. המפתח להצלחה בחיים טמון ביכולת לעבוד בצוות. מי שיודע לעבוד בצוות כעובד פשוט, גדולים הסיכויים שיידע כמנהל לבנות צוותים, להניע אותם בצורה חיובית, ולהגיע לתוצאות.

היכולת לעבוד בצוות מצריך איזון של תכונות. לדעת לבחור את האנשים הנכונים, לסמוך עליהם, לכבד אותם, לתת להם חופש פעולה, אך במקביל לשמור מידה סבירה של השגחה. לכאורה דבר והיפוכו, לכן מילת המפתח היא איזון בין תכונות שיכולות מידי פעם להתנגש זו עם זו.

זה השיעור הכי חשוב ומשמעותי של הפרשה הזאת. אף אחד מאיתנו, אפילו משה רבנו, אינו סופרמן, ואף אחד מאיתנו לא יכול לעשות הכל לבד!!!

זה לא מקרה שפרשה שראשיתה התובנה של חשיבות עבודת צוות כוללת את עשרת הדברות, הליבה החוקתית והמוסרית לא רק של העם שלנו, אלא של כל חברה אנושית חפצה חיים.

נכון, אין דיבר 11 “לא תעשה הכל לבדך“, אך צריך לפעול בחיים שלנו כאילו יש. שום מסגרת, מתא משפחתי ועד מדינה לא יכולה להיות בריאה ואיתנה ללא עבודת צוות.

עכשיו לסוגיה הרוחנית, המוצאת את מלוא ביטויה בעיקר בדיבר השני, “לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי; לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה“.

מאז ומעולם אנשים הרגישו צורך להאמין במשהו גדול מהם. אך עד עשרת הדיברות, כדי לגשר על הפער בין הבינה האנושית לאמונה, אנשים נטו להוריד קצת את האלים שלהם לגודל

שלהם. זה כלל יצירת פסלים של האלים בדמות אנושית או חצי אנושית, והקרנת שלל תכונות אנושיות על האלים, כולל קיום יחסי מין והולדת ילדים.

הדיבר השני זה הפעם הראשונה בו מנסים לגשר על הפער בין הבינה לאמונה לא ע”י הורדת האל לרמת האדם, אלא העלאת המודעות של האדם לרמת האל. תחשבו על המשמעויות וההשלכות של הגישה הזאת לעומת הגישה שהייתה רווחת עז אז, הורדת מושג האל לרמה של האדם.

שבת שלום